<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' טומאת כהנים</h1>
<h2>דף מב:</h2>
לה יטמא מצוה וכופין אותו לה יטמא ולא על ספק אעפ"כ מתאונן ומתאבל... ואיזו אנינות מיום מיתה עד יום קבורה דר"מ, וחכ"א אין אנינות אלא יום מיתה. לה יטמא ואין מטמא לאחרים עמה ותני' אף בו ביום אסור לטמא לאחרים אם יש שם כדי נושאי המטה, אין שם קוברין מטמא, נטמא ובאו קוברי', הוא פורש למקום טהור היו שם ב' דרכים א' קרובה וטמאה וא' רחוקה וטהורה, אם העם הולכין בקרובה ילך עמהם מפני כבוד העם. הי' עומד וקובר מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקוברו פרש הרי זה בלא יטמא, נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שחייב שסותר יום א', ובבבלי סתם כר"ט דאתמר [נזיר מ"ב ע"ב] א"ר הונא נזיר עובר בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב וכן במתני' אמר לו אל תטמא אל תטמא חייב עכאו"א ומוקי לה שאינו בחבורין פי' שכבר פרש ממתו ותופס מת אחר. וחזי לן אף לר"ע דלא מחייב באותו יום אפי' פרש, אסורא מיהו איכא, דלא קאמר אלא פוטר, ובהלכות גרס נמי ר"ע פוטר. ולענ"ד האי נוסח לא דוקני דבירוש' ג'... [נזיר פ"ג ה"ה] ר"ט פוטר ר"ע מחייב, וטעמי' דר"ט לא הוסיף חלול על חלולו, ור"ע השיב בשעה שהי' בבה"ק מטמא טומאת זי"ן הנוגע בו, פרש הנוגע בו טמא טומאת ערב, ואם חזר ונכנס הנוגע בו טמא טומאת זי"ן והוי מוסיף טומאה על טומאתו, ור"ט הודה לדבריו דמסיים אר"ט עקיבא הפורש ממך כפורש מן החיים, ולא מסתבר למימר דאיפוך ברייתא כיון דקתני טעמא דכל חד וחד דוקא הוא, ותו דמסיים כל הפורש ממך וקאי על האי פרוקא, בשעה שהי' בבה"ק וכו' ולישנא דכל הפורש ממך וכו' לישנא דר"ט הוא והא דאמרו [שמחות פ"ד] הי' העם הולכין בקרובה שטמאה ילך עמהם מפני כבוד העם, איכא דגרס כבוד השם, וטעותא היא דבירוש' [רפ"ז דנזיר] ג', מהו שיטמא אדם לכבוד הרבים, תני היו ב' דרכים אחת רחוקה וטהורה וא' קרובה וטמאה אם רבים הולכים בקרובה ילך עמהם מ' כבוד הרבים, עד כדון בטומאה שהיא מדבריהם, בטומאה מה"ת מהו, מן דאמר ר' זעירא גדול כבוד הבריות שדוחה למצוה בל"ת שעה אחת, ובבבלי אמרו [ברכות י"ט ע"ב] דלא נדחה אסור תורה מ' כבוד הבריות, אלא א' דדבריהם, והכין תני' אם האבל הולך בטמאה הכהנים באין עמו בטמאה מ' כבודו, ומסיק דוקא בט' דרבנן כגון בית הפרס. ויש מי שאומר טומאה מה"ת דקאמר היינו ספק טומאה ברה"ר... וטומאה דדבריהם התירו נמי אי אזיל לדבר מצוה כגון לינסב אתתא וללמוד תורה וליכא אורחא אחרינא כדתני' [ע"ז י"ג ע"א] הולכין ליריד עכו"ם ולוקחים מהם בהמות עבדים ושפחות בתים ושדות ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם ואם הי' כהן מטמא בחוץ לארץ לדון ולערער עמהם ומטמא בבית הפרס וכן ללמוד תורה ולישא אשה אפי' אם מוצא ללמוד תורה במקומו, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל, וה"ה לשאר מצוה כמ"ש מדלגין היינו ע"ג ארונות שיש ברובן פותח טפח שטומאתן מדרבנן לרוץ לקראת מלכים פתוח בראשן... ויש מי שאומר דכל שיש חלל טפח חוצץ... ואפי' לרוץ לקראת מלכי אומות העולם. ובירוש' [נזיר פ"ז] ר' יסא לבצרה... שאל לרי"ו מהו לצאת לח"ל לטמא בארץ עמים אמר לו גמרת לצאת תבוא בשלו', ואמר ר"א אין רשות גדול מזה פי' שהתיר לו טומאה דרבנן לכבוד אמו.
<h2>דף מג.</h2>
והיכא דשחט בו שנים או רובם אינו מטמא עד שתצא נפשו דקייל"ן אם רמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, וכן הגוסס אינו מטמא עד שימות, דתנן [אהלות פ"א מ"ו] אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגויד וכן גוסס. וכ' בהלכות בגוסס פליגי רבי ורבנן, רבנן אמרי בהאי שעתא דקבעי למיפק רוחי' אסור לכהן למקרב לי' דתני' להחלו [נזיר מ"ג ע"א] עד שעת מיתה, רבי אומר במותם, פי' בנזיר כ' לא יטמא להם במותם עד שעה שימות, מאי ביניהו, אמר אביי משמעות דורשין רבא אמר גוסס איכא ביניהו, וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם הלכתא מאי ת"ש אדם אין מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס, והוי מחלוקת בברייתא וסתם במתני' וכל מחל' בברייתא וסתם במתני' הלכה כסתם משנה כ"כ ה"ג ור"א משבחא והגרי"צ. אבל איכא נוסחי דמתרצי מתניתין אף למ"ד בגוסס אסור ויליף מלהחלו, הא דקתני מתני' אינו מטמא עד שתצא נפשו, טמויי אינו מטמא עד שתצא נשמתי', אבל לענין אתחולי אתחיל, כלומר כיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל, והני נוסחאי לא גרסו אביי אמר משמעות דורשין ורבא אמר גוסס, אלא ר' יוחנן אמר משמעות דורשין ור"ל אמר גוסס איכא ביניהו, ולהני נמי גוסס אינו מטמא ואינו מוזהר דהא הלכתא כרי"ו לגבי ר"ל והכין בירושלמי [נזיר פ"ג ה"ה] להחלו בשעת מיתה רבי אומר אף במותם, רשב"ל אומר מחלוקת ביניהם.
<h2>דף מג:</h2>
ותו תני' [ירושלמי נזיר רפ"ז] כי קבר תקברנו מכאן שאין נעשה מת מצוה עד שיהי' ראשו ורובו, תני ר' ייסא כשם שמטמא למ"מ כך מטמא לאבר ממת מצוה, ובחוזר תפתר, פי' שכבר נטמא למ"מ ושכח אבר א' מלקברו חוזר ומטמא שאבר זה מתחלה הי' עליו דין מ"מ. המוציא מ"מ מטפל בו וקוברו במקומו, ואימתי בזמן שמצאו חוץ לתחום אבל בתחום מביא וקברו בבה"ק. אר"ע פ"א הייתי מהלך בדרך ומצאתי מ"מ נטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבה"ק ואמרו לי ר"א ור"י ע"כ פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאלו שפכת דם, אמרתי אם בשעה שכוונתי לזכות נתחייבתי בשעה שלא כוונתי עאכו"כ, מאותו שעה לא זזתי מלשמש חכמים. מ"מ קונה מקומו ד' אמות אפי' שדה מלא כרכום, אימתי בזמן שמצאו בשדה, אבל מצאו בדרך קברו לימין או לשמאל הדרך, שדה בור ושדה ניר קוברו בשדה בור, שדה ניר ושדה זרע קוברו בשדה ניר, שדה זרע ושדה כרם קוברו בשדה זרע, שדה כרם ושדה אילן, איכא דאמרי קוברו בשדה כרם אבל בשדה אילן לא מפני אהל הטומאה וא"ד בכרם לא מפני הכשר בצירה ובזה"ז בכרם ולא באילן דאף בזה"ז מוזהר הכהן שלא להוסיף על טומאתו וההיא דכרם בזמן דנהיגי טהרות נמי לא הוי אלא חששא בדרבנן ועוד דגזרת מאהיל תקנה לרבים העוברי', אבל הכשר בצירה אינה אלא לבעל הכרם, הלכך נראה כמ"ד בכרם ולא בשדה אילן ודתני' באבל [פ"ד] בכרם ברייתא בתרייתא הוא דאייתי בירוש'. ואם החליף עובר משום לא תטמא את הארץ. היו שתיהן בור או שתיהן ניר או שתיהן זרע קוברו במקום שירצה. מת מצוה שנקבר קנה מקומו ואסור לפנותו, ומת אחר שנקבר בשדה שלא מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו מותר ולא חיישינן דלמא מת מצוה דקלא אי' לי', ותו גרסינן התם תני ר' יוסי אין אדם מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מטמא לעצם כשעורה מאביו ר' יודה אומר כשם שמטמא לעצם כשעורה מאביו כך מטמא לאבר מן החי של אביו, ומעשה ביוסי בן פכסס שעלת נומי ברגלו נכנס הרופא לחתוך הרגל אמר לו כשתניח בה כחוט השערה הודיעני חתכה והניח כחוט השערה, קרא לנחוניה בנו, אמר לו בני ע"כ הייתי מטפל בי מכאן ואילך צא שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו ואמרו חכמים ע"ז נאמר יש צדיק אובד בצדקו, אובד וצדקו עמו, מהכא משמע לן בין לר' יוסי בין לר' יודה מטמא על עצם כשעורה מאביו כיון דהתחיל לטמא בהיתר לגופו אף שהי' חסר, אבל בבבלי גרסינן [נזיר מ"ג ע"ב] אר"ח נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם, ומותיב מברייתא לה יטמא אבל אין מטמא לאיבריה שאין מטמא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר המת של אביו אבל מחזר הוא על עצם כשעורה, כלומר כיון שטמא לאביו החסר בהיתר דרוב הגוף הי' קיים חוזר ומטמא לעצם כשעורה וקשי' לר"ח דאמר אין מטמא אלא כשהוא שלם, ומשני האי ברייתא ר' יהודה, ולאו כ"ע, דתני' ר' יהוד' אמר לה יטמא, ולא לאיבריה שאין אדם מטמא לאבר מן החי של אביו, אבל מטמא לאבר המת של אביו, וע"כ ס"ל לבבלי הא דמטמא לאבר מן המת דקאמר ר' יהודה, תפתר בחזרה, דאי לכתחלה לא אתי' כר' יהודה ברייתא דפריך מינה דלא שרי' אלא בחזרה, והכי מסתבר דקרובים לא עדיפי ממת מצוה אבל לירוש' ס"ל לר' יהוד' לכתחלה מטמא על עצם כשעורה ואמוראי נינהו אליבי' דר"י ולבבלי ר"י לא התיר אלא בחזרה, ותו פריך והא תני רב כהנא כראב"י לה יטמא, אבל אין מטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת, יכול לא יטמא לגולגלת ולשדרה ולרוב בנינו ולרוב מנינו, ת"ל אמור ואמרת הוסיף לך טומאה אחרת, מ"מ קשי' לר"ח דלא התיר אלא בשלם, ומשני ראב"י נמי כר' יהוד' ס"ל, ור"ח כהאי תנא, דתני' מעשה שמת אביו של ר' יצחק הכהן בגינזק ובאו והודיעוהו אחר ג' שנים ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים עמו ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר. ולהאי מסקנא לר' יהוד' וראב"י ורב כהנא מטמא על רובו וחוזר על עצם כשעורה, ולר"ח ור"י בן אלישע וד' זקנים אינו מטמא אלא לשלם. ולא ברירא לן מ"ש הגרי"צ שמטמא על עצם כשעורה של אביו, שאם נפרש נמי בחזרה קאמר, מנ"ל לפסוק נגד ר"ח ור"י בן אלישע וד' זקנים דרבים נינהו לגבי' רב כהנא ר"י וראב"י ובדאור' אפי' בשוין אחר המחמיר אזלינן ואפשר כיון דבירוש' לר' יוסי נמי מטמא לעצם כשעורה מאביו ור"י נמוקו עמו וא"ד הלכתא כותי' לגבי רבים וראב"י נמי אמרינן משנתו קב ונקי והלכתא כותי' אפי' לגבי רבים ועל דא...
<h2>דף מז.</h2>
תנן כ"ג ונזיר מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה, רא"א יטמא כהן ולא נזיר שקדושתו חמורה שמביא קרבן על טומאתו, וחכ"א יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינו תורה, פי' שאב מדיר בנזיר אינו אלא מהלכה, ועד כאן לא פליגי אלא ביש שניהן, אבל אין כאן אלא כ"ג ואף הוא נזיר מטמא למת מצוה, ואפי' הולך זה כ"ג ונזיר למול את בנו ולשחוט פסחו, דאמרינן בעלמא אפי' ישראל ההולך אינו מטמא לקרוביו למת מצוה מטמא. וכהן הדיוט מטמא לז' מתים, אב ואם בנו בתו ואחיו ואחותו הבתולה ואשתו וכ"ש למת מצוה ואפי' בע"כ מטמאין אותו ונכנס לבה"ק וקבר לה אע"ג דאיכא תמן דמקבר לה, דלה יטמא חובה ועד מתי מטמא עד שיסתום הגולל בקבר. איזה מת מצוה [יבמות פ"ט ע"ב] כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה, אבל אם לא באו ע"י קריאתו אסור להניחו ולקרות קוברין אלא יקברהו במקומו ובירוש' [רפ"ז דנזיר] אינו מושך ידו ממנו עד שיהיו שם כדי נושאין וחלופיהן וחלופי חלופיהן.
<h2>דף מט:</h2>
לנפש לא יטמא מנין לרבות דם המת ת"ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש, והיינו רביעית דם ובגמ' [חולין ע"ב ע"א] יליף מדכ' במת בנפש אדם איזה נפש של אדם הוי אומר זה רביעית דבתחלת ברייתו של קטן רביעית דם לפחות, ומנין לרבות שאר טומאות הפורשות ממת ת"ל לנפש תני' כל טומאה שהנזיר מגלח עלי' הכהן סופג מ' וכל שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן סופג מ'. על אלה הנזיר מגלח [מ"ט ע"ב] על המת ועל כזית מן המת ועל מלא תרווד רקב, פי' כף מלא מחזקת מלא חפנים מעפר רקבון המת שמטמא במשא ובאוהל ואינו מטמא במגע אלא כעין אהל. ואין טומאת רקב אלא ממת שלם שנקבר ערום בארון של שיש או רצפת אבנים דלית בי' תערובת רקב אחר [שם נ"א ע"א] וכזית נצל והשדרה והגולגלת ומבעי'... ועל אבר ממת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי, עד שאם הי' מחובר באדם הי' מעלה ארוכה ע"י אותו בשר שנשאר עליו אעפ"י שאין בכולו כזית כולן מטמאי' במגע ומשא ובאהל, ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם, והלכה היא שאין מגלח על רובע עצמות ועל רביעית לוג דם אעפ"י שמטמאין באהל אבל על עצמות שהן רוב בנין הגוף, ב' שוקין וירך א' או רוב מנין איברים הנזיר מגלח על מגען ועל משאן ועל אהלן, ועל עצם כשעורה על מגעו ומשאו ולא על אהלו על אלה הנזיר מגלח, אבל הסככות, פי' שיש טומאה תחת ענף מאילן שיש לו ענפים הרבה ואינו יודע תחת איזה, והפרעות פי' אבנים בולטות מכותל וטומאה תחת א' מהן ואינו יודע תחת מי, ובית הפרס, שדה שנחרש בו קבר עושה בית הפרס ק' אמה באורך וברוחב ממקום הקבר שעד כאן חשו רבנן שמא דלדל המחרישה עצם כשעורה וארץ עמים דגזרו טומאה עליה וגולל שהוא כסוי הארון, ודופק הוא צדדי ארון עצמו אעפ"י שמטמאין בנגיעה ובאהל, ורביעית דם ורובע עצמות וכלים נוגעים במת אעפ"י שמטמאים כמת עצמו טומאת ז' אין מגלח עליהם. לא יטמא בעל בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה.
